פסיכואנליזה התייחסותית: תיאוריה וטכניקה / ד"ר אורן סול

בשנות התשעים של המאה העשרים החלה להתגבש קבוצת אנליטיקאים שהחזיקה בצבֶר רעיונות וקיבלה לימים את השם "הגישה ההתייחסותית". גישה זו שאבה את רעיונותיה ממגוון אסכולות פסיכואנליטיות, אך הבדילה עצמה מהרעיון הקלאסי כי מושא המחקר הוא נפש המטופל. בעקבות זאת, חל שינוי פרדיגמטי מהותי משום שהפסיכואנליזה ההתייחסותית הציבה במרכז התפיסה התיאורטית והקלינית שלה את – "הפסיכולוגיה של שני אנשים" –  והעלתה שתי שאלות נוקבות לגבי התהליך הטיפולי: הראשונה היתה שאלה תיאורטית בנוגע למה המטופל זקוק. והשנייה, שאלה אפיסטמולוגית לגבי מה יכול האנליטיקאי לדעת. בראשונה – למה המטופל זקוק? הדגש הועבר מוויתור על משאלות ינקותיות ומהסרת ההדחקה על ידי תובנה שמושגת באמצעות פירוש, אל פיתוח משמעות ואותנטיות, קידום של תנועה נפשית פנימית וזורמת בין חלקי עצמי שונים. בשנייה – מה יכול האנליטיקאי לדעת? נטען כי הרגעים המשמעותיים בטיפול יתרחשו כשהמטפל יהיה מוכן להרפות ממה שהוא יודע או שואף לדעת, ייטוש את האני התיאורטי שלו, וירשה לעצמו להיסחף אל מקום פחות מוכר שבו שולטים הריגוש, האימה וחוסר הביטחון, כדי להיפתח לפלורליזם רעיוני. בכך נשללה התפיסה כי על המטפל לחקור ולגלות את האמת בנפש המטופל ופותח הרעיון החדשני שהנפש היא דיאדית, חברתית, אינטראקטיבית מטבעה. הודגשה חשיבות היחס אל האחר, הועלתה התנגדות לכל צמצום בסובייקטיביות של המטפל והטיפול נתפס כמפגש שבין סובייקט לסובייקט, מפגש החותר להכרה הדדית, מעורבות ושותפות, אשר יתרמו לריפוי באמצעות הבניה משותפת של תוכני נפש האדם.
בקורס נעקוב אחר ההמשגות השונות של תיאורטיקנים מרכזיים בתחום כמו ג'סיקה בנג'מין, ג'ודי דייויס, לו ארון ועמנואל גנט.  נבחן את האופנים השונים שבהם כל אחד מהם מתאר את הרעיונות הבסיסיים של הגישה ההתייחסותית.