שנה א' מתקדמים חיפה

משחקיות, עבודת השלילה וantiplay- בחדר הטיפול / סלין מרודס

לפי ויניקוט, משחקיות ((playing קשורה לאזור בין me לnot-me והיא דורשת יכולת נפשית לשאת את הלא ידוע והלא צפוי כדי לאפשר היווצרות של מצבים של nonsense  ו- formlessness  המאפיינים משחקיות ספונטנית. אנדרי גרין מדגיש את הקשר בין היבטים אלה של משחקיות ויניקוטיאנית לבין "עבודת השלילה" הבריאה של הנפש (Green, 1997, 1999). גרין טוען שהעדר הצורה (formlessness ) ומצבי unintegration , שהם אינהרנטיים למשחקיות המתהווה של התינוק/ת, מתאפשרים פרדוקסאלית רק בזכות הפנמת קווי המתאר של החזקה הורית טובה דיה, צורה נפשית-גופנית יציבה. גרין מכנה מבנה מופנם זה  “framing structure” ומדמה אותו למיכל ההורי המופנם הביוניאני. בזכות framing structure  מופנם יציב ובטוח התינוק/ת יכול/ה לדמיין ולברוא את העולם. במצבים של העדר טראומטי משתלטים היבטים מרוקנים ומחסלים של השלילה, המבנה המופנם "מתמלא" בריק (void) ואף ה"frame" עצמו עלול להתפרק. כך נפגמת המשחקיות והמשחק במציאות נהיה חזרתי, קומפולסיבי, חסר חיים ופשר. גרין מכנה צורות אלה של פסאודו משחק”negative play” , ומקשר אותן ל-מינוס K ולהתקפות על החיבורים של ביון, כמו גם מצבי נפש קשים של disintegration  ו-disorganisation. אזורים אלה של”foul play”  מתוארים על ידי פסיכואנליטיקאים רבים, כגון אלווארז, סלייד, פרו וטסטין אשר מדגישים כולם שהצורות המגוונות של negative play מהוות דרכי תקשורת מודעת ולא מודעת חיוניות לטיפול.

היבטים אלה של עבודת השלילה במשחק בבריאות ובמצבי נפש קשים של “foul play” יעמדו במרכז הקריאה והדיון בשיעורים. נבחן מחדש את הפונקציות הטיפוליות של צורות שונות של frame בטיפול: מהסטינג הטיפולי עצמו והחוקים שפרויד הציב; דרך שימוש במשחקי קופסא ובטלפונים חכמים בטיפול בילדים ומתבגרים; ועד למסגרת מסך המחשב בפגישות בזום בימים של התקפה על הסטינג הטיפולי.


התפתחות רגשית מוקדמת כתשתית לחשיבה הקלינית של ויניקוט  / ד"ר מאיר שטיינבוק

את הקורס הפותח את התכנית התלת-שנתית נקדיש לניסיון למקם את התפיסה הוויניקוטיאנית  בשדה הפסיכואנליטי העכשווי, ונעקוב אחר תהליך צמיחתה, החל משורשיה הנטועים בחשיבה הקלייניאנית והפרוידיאנית, אל עבר תחנות ראשונות בדרכו של ויניקוט ליצירת מודל טיפולי ייחודי.


גוף-נפש בחשיבתו של ויניקוט / נילי שור

הפסיכואנליזה החלה את התפתחותה דרך הגוף, מתוך הטיפול בסימפטומים גופניים של היסטריה, והשאלה של היחס גוף-נפש היא שאלה מהותית שנותרה חידתית ומלווה אותנו מאז ועד היום .
בשיעורים נתבונן בהתפתחות שחלה ביחס לגוף בטיפול הנפשי החל בפרויד ועד לויניקוט, אשר תרם תרומה משמעותית ביחס למקומו של הגוף בשיח הפסיכואנליטי והציב את החוויה הגופנית כבסיס להבנייה הנפשית.
נקרא את מאמרו הקנוני של ויניקוט משנת 1949, The mind and its relation to the psyche-soma, בו פרש לראשונה את תפיסת הגוף-נפש המיוחדת שלו, ונעבור על מאמרים נוספים שלו המתמקדים בנושא זה ובהבנתו לגבי טיבן של התופעות והמחלות הפסיכוסומטיות ובהשלכות הקליניות שלהן.


מחשבות על זמן ועל זמניות בכתבי ויניקוט / ידידה טורקניץ

הדיאלקטיקה בין זמן להעדר זמן היא בסיסית בהתפתחות הנפש. ויניקוט חוקר דיאלקטיקה זו ומדגיש את תפקיד האם בהחזקת מצבים של העדר אינטגרציה וזמן בשלב שהוא מכנה תלות מוחלטת. הוא ממשיך ומתאר את  המפגש ההדרגתי של התינוק הרך עם היבטים מציאותיים של הזמן, לאורך ההתפתחות, תוך תיווך עדין ומותאם של האם. במקביל, היא זו המחזיקה את הפרדוקס בין המשכיות ואי המשכיות בחיי התינוק. בקורס נחזור למושגים כגון "המשכיות ההיות" "רגרסיה לתלות" ו"פחד מהתמוטטות" ונחקור באמצעותם את הפרדוקסליות הייחודית בין היבטים לינאריים, אובייקטיביים של הזמן להיבטים מעגליים, גמישים, וסובייקטיביים. נקרא מתוך: וויניקוט, בולאס, אוגדן, פריאל, ופרסונס, ונעמיק באמצעות דוגמאות מהקליניקה.


מצבים מנטליים ראשוניים / חוה פרומקין ליאן

בשלושת המפגשים נדון במצבי נפש ארכאים האופייניים לראשית החיים, בהעדר לכידות פנימית בסיסית ובטרם התהוות העצמי ברמת גיבוש המאפשרת מנטליזציה. הוויות ראשוניות אלו מלוות באופנויות של חרדה ובהתארגנות נפשית תואמת המכוונת ליצירת תחושה של החזקה 'פרימיטיבית' של העצמי הפרגמנטרי ונעדר הלכידות.
נקרא כותבים שונים המתייחסים למצבי נפש אלו, אותם אנו פוגשים בקליניקה במטופלים קשים וכן כמובלעות בארגוני אישיות נוירוטים. מתוך כך ננסה לשלב את החשיבה התאורטית והקלינית ביחס למצבים אלו.
נקרא כותבים כביק, מלצר, טסטין, אוגדן, אנזיה ועוד, ככל שיאפשר לנו הזמן.


השורשים הקלייניאנים של ויניקוט ומאמריו הראשונים / יהודית טריאסט

ב-1962, בהרצאה בפני קנדידטים, סיפר ויניקוט על רגע משמעותי בחייו, רגע בו "פרץ האנליטיקאי שלי לחדר וסיפר לי על מלאני קליין". כך הפך ויניקוט למודרך שלה, והיה לדבריו "המום ממה שהיא כבר ידעה" בגילוי-לב הודה ש"בן לילה הפכתי מחלוץ לתלמיד של מורה חלוצה". בקורס נעמוד על ההשפעות הקלייניאניות על חשיבתו התיאורטית, כמו גם על ההתפתחות במקביל של ניצני חשיבתו הייחודית. ככל שיתיר לנו הזמן, ננסה לאתר בתיאורי המקרים שורשים קלייניאנים, ונשווה בין שתי הגישות ביחס למושגים מרכזיים דוגמת משחק, יצירתיות, אגרסיה ומקום הפרשנות. מתוך מכתבים וחומר ביוגרפי נתוודע למערכת היחסים האישית המורכבת בין שניהם.


שורשי החשיבה על טראומה ודיסוציאציה / חיותה גורביץ'

בשיעור נתמקד בתיאוריה על שרשי הטראומה הנפשית המוקדמת בכתביו המאוחרים של פרנצי. מדובר בהנחת יסוד שהנפש אינה מהות נפרדת בעלת מוטיבציות התפתחותיות אינטרינזיות בלבד, אלא מתהווה בתוך ומתוך חיבור ואחדיות עם נפש ההורה החל משלבי ההתפתחות המוקדמים ביותר. כך בהתפתחות התקינה, וכך גם בפסיכופתולוגיה – הנתפשת כרצף של טראומטיזציה התפתחותית של העצמי, הכרוכה בכשל סביבתי, בכשל של האחר הממשי. ההנחה התיאורטית הזו המשיכה והתפתחה בכתביהם של בלינט, פירברן, גנטריפ, קוהוט, וכמובן – ויניקוט. קריאת מאמריו של ויניקוט לצד אלו של פרנצי מעמיקה ומעבה את הבנת הכתבים של שניהם.


השבר הבסיסי – באלינט / ד"ר מאיר שטיינבוק

תקציר הקורס יעודכן בהקדם


שנה ב' מתקדמים חיפה

האזורים הלא מיוצגים בנפש בגישתו של ביון וממשיכיו / דר אילן ברנט

ביון  בן דורו של ויניקוט,  פיתח חשיבה  טיפולית עצמאית וייחודית, אשר הרחיבה את האופקים ביחס להפרעות קשות.  המוקד בגישתו הטיפולית, עובר  מקשב לייצוגים אסוציאטיביים ופירושם, לקשב לרובד מוקדם של הנפש,  באזור שבין ה "כמעט נפשי"  ל'כבר נפשי", שאין לו עדיין יצוג.  העבודה באזורי הנפש הלא מיוצגים,  מחייבת הקשבה עמוקה לאיכויות הלא מילוליות העולות בחיבור מטפל- מטופל: לתחושות גופניות, לרגשות ולדימויים הנוצרים במהלך השעה הטיפולית, ועיבודן בתוך המטפל  ובמשותף עם המטופל, עד להפיכתן לייצוגים הניתנים לחשיבה.

בסמינר זה  נתמקד במהלך שעשה ביון החל מסוף שנות ה 50 של המאה הקודמת, בשינוי תפיסת ההזדהות ההשלכתית  מפנטסיה תוך אישית, כהצעת  קליין,  לתקשורת אינטר-סובייקטיבית.  נלמד שורה של מושגים שביון הציע בעלי משמעות טיפולית עמוקה:   מכל- מוכל, פונקציית אלפא, reverie,  חלימה, ונדון ככל שנספיק בפיתוחים  ובעבודה הקלינית של ממשיכיו :  בריטון, מיטרני,  בראון, אייגן, אוגדן. 


השימוש באובייקט / ד"ר רות חשמונאי

המאמר 'השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות' (1969) נחשב בעיני הוגים פסיכואנליטיים רבים לאחת מהתרומות הגדולות של ויניקוט לפסיכואנליזה. במאמר מציע ויניקוט גישה חדשה ורדיקלית אשר מכירה הן בערך החיובי של ההרסנות והן בצורך של האנליטיקאי להכיר בטבע שלו עצמו.

ויניקוט מציע כי על מנת שמטופל יוכל לקבל פירוש של אנליטיקאי המטופל צריך קודם להיות מסוגל להכיר את האנליטיקאי כישות ממשית בזכות עצמה, מחוץ להשלכות שלו. במקור, תהליך התפתחותי  זה מתרחש כאשר האם שורדת את ההרסנות של התינוק מבלי לנקום בו ומאפשרת לו להכיר שאין הוא כל יכול אלא במציאות הסובייקטיבית. בדרך זו חלה התקרבות אל עבר יחסים בשלים שהם חלק ממציאות משותפת, ומתפתחת היכולת לאהוב אדם מתוך חיפוש ייצרי, כי הוא חיצוני וחסון להשלכותיי. אך לעיתים, יהיה זה תפקיד האנליטיקאי לסייע למטופל לעבור תהליך זה באנליזה.

על המקרים בהם משתבשת התפתחות טבעית של יכולת זו, ועל מורכבות השימוש שעושה המטופל באנליטיקאי, הן עבור המטפל והן עבור המטופל, נדון בסמינר.

נתחיל מקריאת המאמר 'כינון קשר למציאות החיצונית', מתוך ספרו של וינקוט 'טבע האדם', ונעבור  ללימוד המאמר 'שימוש באובייקט', אותו נקרא קריאה תלמודית. לאחר מכן נקרא את המאמר 'המחשה קלינית של השימוש באובייקט' בו ויניקוט דן ברעיון 'השימוש באובייקט'. להמחשה נוספת נעזר בדוגמא קלינית מתוך עבודתו של כריסטופר בולאס ובסיפור קצר מאת מרגרט אטווד.      


התפתחות בחשיבה הפסיכואנליטית בעקבות המאמר 'השימוש באובייקט' / חמוטל רז-שילוח

המאמר המכונן של ויניקוט 'השימוש באובייקט והתייחסויות באמצעות הזדהויות' (69), הינו אחד המאמרים המוכרים והמצוטטים ביותר של ויניקוט. עם זאת מקריאה קפדנית במאמר נראה כי קיימות בו חידות רבות ולעיתים רב הנסתר בו על הגלוי. הקושי להבין את המאמר והחלקים המעורפלים בו עוררו במהלך השנים ובשנים האחרונות בפרט שפע של כתיבה העוסקת בהיבטים השונים של המאמר.  הסדנא תעסוק במאמרים עכשוויים שנכתבו בנושא 'השימוש באובייקט' והרחיבו הן את ההבנה והחידושים התיאורטיים והקליניים שהוצגו בו, והן את החשיבה הפסיכואנליטית כולה.


להקשיב לחוויה בקול אחר: דיאלוג עם הפסיכואנליטיקאיות ההוגות של הזרם העצמאי / סלין מרודס

קולן של הפסיכואנליטיקאיות אשר ייסדו והשפיעו רבות על ההגות הרב-קולית של הזרם העצמאי, הוזנח לאורך השנים ונבלע אל תוך הקולות האיתנים של הגברים, "גדולי הזרם העצמאי", ויניקוט, בלינט, ביון ובולאס. מדובר בפסיכואנליטיקאיות הוגות עם חשיבה עצמאית, מקורית ואנושית כמו אלה שרפ, סילביה פיין, ומריון מילנר. הוגות אלה הוו קול מרענן וחתרני בשדה הפסיכואנליטי של שנות ה-40 בבריטניה. הן ייצגו עמדה טיפולית שואלת ומתלבטת, צנועה, גמישה יותר ופסקנית פחות מהעמדה הפרוידאנית או הקלייניאנית הקלאסית. מתוך כך, הן התעקשו להביע קול מאזן ואינטגרטיבי אל מול המאבק הכוחני בין תומכי מלאני קליין לבין תומכי אנה פרויד, שהתנהל באותן שנים.

הכתיבה של הפסיכואנליטיקאיות העצמאיות שנחקור במהלך השיעורים חתרנית דווקא בפשטותה,             ב-common sense ובאנושיות אשר בבסיס הגישה הטיפולית של כל אחת ואחת, בצבע הייחודי שלה. משותפים לכולן הדגש על ההיבטים החווייתיים והתהליכיים של הטיפול הפסיכואנליטי, וההבנה המהפכנית שנפש המטפל\ת היא הכלי המרכזי העומד לרשותנו בחדר הטיפול האנליטי.

נתחיל מבראשית: במאמרה של אלה שרפ  Ella Sharpe מ-1948 שהציגה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית במהלך "דיוני המחלוקת" בין אנה פרויד לקליין על עקרונות הטיפול הפסיכואנליטי לפי תפיסתה. בראיה לאחור, עקרונות הטיפול ששרפ מדגישה הם כביכול פשוטים ביותר – קצב מותאם למטופל/ת וחשיבות התהליך מעבר לתכני האסוציאציות החופשיות – אך אלה סוגיות טיפוליות שלעתים קשות במיוחד להמשגה וליישום בחדר הטיפול. בהמשך, נקרא את המאמר של פולה היימן מ-1950 על העברה נגדית, מאמר אשר הקדים את זמנו בכמה עשורים בחשיבה המעמיקה על השימוש בהעברה הנגדית ככלי טיפולי קריטי בטיפול האנליטי. בשיעורים הבאים, נכיר גם את הגותה של מריון מילנר, אמנית, חוקרת, סופרת ופסיכואנליטיקאית, חברת נפש ועמיתה של ויניקוט במשך רוב חייו המקצועיים. כתביה הענפים של מילנר פורסים בשפה פשוטה ורהוטה את מקורות החיות והיצירתיות בנפש האדם והגורמים המעכבים והחוסמים בחיי הנפש. נחתום את הקורס בקריאה של אניד באלינט ונינה קולטארט, פסיכואנליטיקאיות של הזרם העצמאי של שנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, אשר המשיכו לאתגר את החשיבה של ה-mainstream בשדה הפסיכואנליטי, בדגש שלהן על החשיבות של עמדה טיפולית מובלעת – unobtrusive – ועל תהליך הגילוי העצמי של המטופל/ת כגורם המרפא העיקרי בטיפול. 


מסוד חאן-אור וצל / טובה ויסמן

אנו נצא לסדרה של שלושה מפגשים בנושא: מסוד חאן – אור וצל. המפגשים יעסקו בכתיבתו ובהגותו של פסיכואנליטיקאי מבריק, נועז ושנוי במחלוקת.

ננסה להכיר את האדם שהיה מהקרובים ביותר לוויניקוט. נכיר את כתיבתו המעמיקה בנושא מושג הפרטיות וחקר חוויית העצמי וכן את עמדתו החלוצית בהארת הבנות חדשות בנושא הפרברסיה.

את מפגשינו ילווה הספר "מסוד ר' חאן – מבחר כתבים" בעריכת איתמר לוי וענת פלגי הקר. מתוכו נקרא את המאמרים הבאים: "ממזוכיזם לכאב נפשי", "תפקידם של רצון וכוח בפרברסיות", "שתיקה כתקשורת" ו"מעבר לחוויית החלימה".


רגרסיה לתלות / אמנון אייל

נתחיל ללמוד יחד את תפיסתו הטיפולית של ויניקוט בהפרעות בהתפתחות הרגשית המוקדמת, המכונה 'רגרסיה לתלות'.  

הקורס נחלק לשלושה חלקים:

אטיולוגיה ופתולוגיה – בחלק זה נעקוב אחר תפיסת האטיולוגיה והפתולוגיה כפי שהיא מתפתחת בכתיבתו של ויניקוט החל מ'התפתחות רגשית פרימיטיבית' (1945). נבחן כיצד התהליך ההתפתחותי התקין מוביל לכינון ה'היות' בעוד שהתאמה שאינה טובה דיה מובילה לקריסתו ולצורות שונות של פתולוגיה. 

התיאוריה של הטיפול – נבחן כיצד ההמשגות השונות שמציע לנו ויניקוט ביחס לאטיולוגיה ולפתולוגיה מגדירות מחדש ומשנות לגמרי את משמעותם של מושגי היסוד של התהליך הטיפולי, ומכוונות את הקשב של המטפל  אל מעבר לאיזורי הדחף והקונפליקט, לעבר האפשרות לכונן את חווית הקיום  של המטופל (ה'היות'). ברוח זו נבחן את יחסי ההעברה הנרקמים בחדר הטיפול מתוך דגש על 'התחלה חדשה' ועל הפשרת מצב הכשל והשימוש המיטיב בכישלונותיו של המטפל.

ה'שמכאן' – בחלק זה נעמיק בהבנת המורכבויות הנוצרות בעת 'הפשרת מצב הכשל' בתוך ידיו המחזיקות של המטפל.

במהלך המפגשים נקשיב לחומר קליני ונחשוב דרכו כיצד ניתן להשתמש וליישם את החומרים התיאורטיים.

במפגש הראשון נקרא יחד קטעים ממספר מאמרים.

'התפתחות רגשית פרימיטיבית' (1945) – שימו לב לשלושת התהליכים המכוננים את ה'היות' (אינטגרציה,  פרסונליזציה וריאליזציה) ובחנו מהם השיבושים הנוצרים בתהליכים אלה כאשר ההתאמה האימהית אינה טובה דיה (למשל האשה שגרה בתוך קופסה בגובה של עשרים מטר מעל לגופה המחוברת לגופה בחוט דקיק).

'זיכרונות לידה, טראומת לידה וחרדה' (1949) – שימו לב לדוגמת הילד המבקש להיוולד מחדש ולדוגמת המטופלת החווה קריסה כאשר היא חונכת ילדה ונוסעת איתה ברכבת התחתית. שימו לב גם לניסיון של ויניקוט להבחין בין זיכרונות רגילים (שאינם זמינים תמיד) לבין קיטלוג, שהוא האופן שבו נרשמים זיכרונות במצבים של 'קרה ולא נחווה'.

'התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה' (1949) – שימו לב לאופן שבו ויניקוט מתחיל להבנות את המחשבה על מצבים שבהם בהעדר החזקה טובה דיה התינוק נאלץ להחזיק את עצמו בעזרת השכל במחיר של ניתוק מהסומה (הצורה הראשונית ביותר של העצמיות).

'פסיכוזות והטיפול בילד' (1952) – שימו לב לתיאור היפה של ויניקוט את פיצול העצמי לעצמי כוזב ועצמי אמיתי.