שנה א' מתקדמים חיפה

מצבים מנטאליים ראשוניים / נורית שילה

חיים נפשיים קיימים עוד לפני הרך הנולד בצורת מערך נפשי האופייני לבני הזוג, למשפחה ולקבוצה המהווים רקע ומצע ממנו הילד ניזון ושממנו יהיה עליו להתנתק. אם הכל יתרחש כשורה, הילד ימצא את מקומו במערך זה כישות נפשית משל עצמו.

בקורס נעסוק בתהליכי התפתחות מוקדמים בתוכם מתהווה התינוק. הכרה של התנאים המגדלים באופנות הקשר שבין התינוק וסביבתו תאפשר לבנות מודל של טיפול נפשי מיטיב ולצד המהלך התפתחותי נבחן את השלכותיו על העבודה הטיפולית. נלך בעקבות מאמרה של אסתר ביק The experience of the skin in early object relations (1968). במקביל לאופן בו סיקון ולופיטל הרחיבו עליו בספר 'לידה לחיים נפשיים'. בספר חילצו המחברים שש טענות מתוך המאמר של ביק ובהשראתם נכיר ונרחיב כל אחת מהן בדרך להבנה עמוקה יותר של התפתחות החיים הנפשיים.


דיאלוג בין קליין לויניקוט בכמה נושאים חשובים / שחר פלג- להב

דיאלוג רב שנים התקיים בין ויניקוט לקליין. ויניקוט, הצעיר מקליין בגיל (ב14 שנים) ובמקצוע, ביקש אצלה הדרכה לאחר ששמע כי כמוהו, גם היא עוסקת בפסיכואנליזה של ילדים, תחום טיפולי שהיה אז בחיתוליו. בשונה מן התפיסה שרווחה עד אז, ברוחו של פרויד, תפיסה שראתה בהפרעות נפשיות כמתפתחות החל מן השלב האדיפלי והלאה, שניהם הסכימו כי קשיים נפשיים ניכרים לפעמים אצל אנשים "… אפילו כתינוקות קטנים.. בשבועות הראשונים או אפילו בימים הראשונים לחייהם". כך כתב ויניקוט בהספד שלו לזכרה, אותו עיבד למאמר "מבט אישי על התרומה הקלייניאנית". ויניקוט הוסיף שם "לגבי מלאני קליין אנליזה של ילדים הייתה זהה לחלוטין לאנליזה של מבוגרים…הייתי שותף להשקפה זו ואני דוגל בה גם כיום".

ויניקוט למד מקליין עוד על טיפול בילדים ועל עבודה עם הדיאלקטיקה בין העולם הפנימי והמציאות החיצונית. חילוקי הדעות ביניהם בנוגע לעניינים חשובים כמו קיומו של דחף המוות ומקומה של הסביבה בהתפתחות הנפש מראשית קיומה, גברו והקשו על הקרבה ביניהם.  

בקורס נפגיש ביניהם מחדש ונדון בהסכמות ובחילוקי הדעות ביניהם, דרך דוגמאות קליניות משלהם ומשל המשתתפים. 


התפתחות רגשית פרמטיבית כתשתית לחשיבה הקלינית של ויניקוט / ד"ר רות חשמונאי

ויניקוט במאמרו ׳התפתחות רגשית פרימיטיבית׳ מתחיל לפתח את עמדתו לגבי חשיבות תקופת ההתפתחות המוקדמת של התינוק להבנת התפתחותו הרגשית בהמשך חייו. הוא מציע בין השאר כי בהתפתחות המוקדמת ׳טמונים הרמזים להבנת הפסיכופתולוגיה של הפסיכוזה׳ ומציע במקביל טיפול המותאם לצרכי המטופל במקרים של מטופלים פסיכוטיים. אוגדן רואה במאמר ׳מאמר שבתוכו טמונים הזרעים לכמעט כל תרומה חשובה שתרם ויניקוט לפסיכואנליזה ב-26 השנים הנותרות של חייו׳ (אוגדן, 2021).
נראה כיצד במקרים בהם הטיפול ההורי מותאם לתינוק מתאפשרת התפתחות עצמי אמיתי בהתאם לפוטנציאל הגלום בתינוק, יצירתיות, משחקיות והיכולת לאהוב ללא חשש. נעסוק בהיבטים השונים של התפתחות הקשר האינטימי והעדין הנרקם בין התינוק לבין האם (או מי שמטפל בתינוק), בדגש על חווית חיים משותפת. נעסוק גם בשינוי הפרדיגמטי אשר ויניקוט מציע ביחס לטיפול במטופלים קשים. 
בסמינר נקרא את המאמר ׳התפתחות רגשית מוקדמת׳ וכן מאמרים נוספים אשר ויניקוט כתב בהמשך בנושא. נראה דרך דוגמאות מהספרות ומהקליניקה כיצד בטיפול המותאם לצרכי המטופל הקשה קיימת אפשרות עבורו להחזיר לעצמו את תחושת הקיום והממשות.


סמינר על פרנצי וויניקוט / רות סגל

הסמינר יעסוק בכתיבתו של שנדור פרנצי, בן תקופתו של פרויד אך צעיר ממנו בשנים וברעיונות. רעיונותיו המהפכניים והחדשניים קרובים ברוחם לחשיבתו של ויניקוט. אמנם ויניקוט עצמו לא התייחס כמעט לפרנצי בכתביו אך ניתן לשער שהוא הושפע מכתיבתו המיוחדת.
בניגוד לכתיבתו של פרויד, שעבר מתיאורית הפיתוי לתיאורית הדחף, ובכך ייסד את הדיסציפלינה הפסיכואנליטית, פרנצי שם את הדגש על הסביבה ועל הקשר הורה-ילד. כאשר קשר ראשוני זה טראומתי הוא מטביע את חותמו על הנפש הרכה ביצירת מבנים נפשיים המאופיינים על ידי שסעים שהיו חיוניים על מנת להתמודד עם הסביבה הלא מותאמת ואף הפוגענית.
תפיסה בסיסית זו של פרנצי תורגמה על ידו לפרקטיקה הטיפולית הנועזת שהרחיקה את פרויד ממנו וגרמה לכך שהקהילה הפסיכואנליטית דחקה אותו החוצה. במשך כחמישים שנה רעיונותיו לא קבלו מקום והכרה ורק בשנות השמונים של המאה הקודמת חל מה שקרוי "הרנסס" של פרנצי ורעיונותיו המיוחדים זכו להחייאה. ניתן לשער שויניקוט, כמו גם הזרם הבינסובייקטיבי בפסיכואנליזה שגם הושפע מכתיבתו של ויניקוט, הכשירו  את הקרקע להחייאה זו.
תהליך זה של פרנצי וכתיבתו הינו מרתק וכאוב גם יחד. אנו בסמינר נקרא כמה ממאמריו המכוננים של פרנצי השייכים לכתביו המאוחרים, מיומנו הקליני, וכן ממה שנכתב אליו ואודותיו.


שנה ב' מתקדמים חיפה

האזורים הלא מיוצגים בנפש בגישתו של ביון וממשיכיו / דר אילן ברנט

ביון  בן דורו של ויניקוט,  פיתח חשיבה  טיפולית עצמאית וייחודית, אשר הרחיבה את האופקים ביחס להפרעות קשות.  המוקד בגישתו הטיפולית, עובר  מקשב לייצוגים אסוציאטיביים ופירושם, לקשב לרובד מוקדם של הנפש,  באזור שבין ה "כמעט נפשי"  ל'כבר נפשי", שאין לו עדיין יצוג.  העבודה באזורי הנפש הלא מיוצגים,  מחייבת הקשבה עמוקה לאיכויות הלא מילוליות העולות בחיבור מטפל- מטופל: לתחושות גופניות, לרגשות ולדימויים הנוצרים במהלך השעה הטיפולית, ועיבודן בתוך המטפל  ובמשותף עם המטופל, עד להפיכתן לייצוגים הניתנים לחשיבה.

בסמינר זה  נתמקד במהלך שעשה ביון החל מסוף שנות ה 50 של המאה הקודמת, בשינוי תפיסת ההזדהות ההשלכתית  מפנטסיה תוך אישית, כהצעת  קליין,  לתקשורת אינטר-סובייקטיבית.  נלמד שורה של מושגים שביון הציע בעלי משמעות טיפולית עמוקה:   מכל- מוכל, פונקציית אלפא, reverie,  חלימה, ונדון ככל שנספיק בפיתוחים  ובעבודה הקלינית של ממשיכיו :  בריטון, מיטרני,  בראון, אייגן, אוגדן. 


השימוש באובייקט / ד"ר רות חשמונאי

המאמר 'השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות' (1969) נחשב בעיני הוגים פסיכואנליטיים רבים לאחת מהתרומות הגדולות של ויניקוט לפסיכואנליזה. במאמר מציע ויניקוט גישה חדשה ורדיקלית אשר מכירה הן בערך החיובי של ההרסנות והן בצורך של האנליטיקאי להכיר בטבע שלו עצמו.

ויניקוט מציע כי על מנת שמטופל יוכל לקבל פירוש של אנליטיקאי המטופל צריך קודם להיות מסוגל להכיר את האנליטיקאי כישות ממשית בזכות עצמה, מחוץ להשלכות שלו. במקור, תהליך התפתחותי  זה מתרחש כאשר האם שורדת את ההרסנות של התינוק מבלי לנקום בו ומאפשרת לו להכיר שאין הוא כל יכול אלא במציאות הסובייקטיבית. בדרך זו חלה התקרבות אל עבר יחסים בשלים שהם חלק ממציאות משותפת, ומתפתחת היכולת לאהוב אדם מתוך חיפוש ייצרי, כי הוא חיצוני וחסון להשלכותיי. אך לעיתים, יהיה זה תפקיד האנליטיקאי לסייע למטופל לעבור תהליך זה באנליזה.

על המקרים בהם משתבשת התפתחות טבעית של יכולת זו, ועל מורכבות השימוש שעושה המטופל באנליטיקאי, הן עבור המטפל והן עבור המטופל, נדון בסמינר.

נתחיל מקריאת המאמר 'כינון קשר למציאות החיצונית', מתוך ספרו של וינקוט 'טבע האדם', ונעבור  ללימוד המאמר 'שימוש באובייקט', אותו נקרא קריאה תלמודית. לאחר מכן נקרא את המאמר 'המחשה קלינית של השימוש באובייקט' בו ויניקוט דן ברעיון 'השימוש באובייקט'. להמחשה נוספת נעזר בדוגמא קלינית מתוך עבודתו של כריסטופר בולאס ובסיפור קצר מאת מרגרט אטווד.      


התפתחות בחשיבה הפסיכואנליטית בעקבות המאמר 'השימוש באובייקט' / חמוטל רז-שילוח

המאמר המכונן של ויניקוט 'השימוש באובייקט והתייחסויות באמצעות הזדהויות' (69), הינו אחד המאמרים המוכרים והמצוטטים ביותר של ויניקוט. עם זאת מקריאה קפדנית במאמר נראה כי קיימות בו חידות רבות ולעיתים רב הנסתר בו על הגלוי. הקושי להבין את המאמר והחלקים המעורפלים בו עוררו במהלך השנים ובשנים האחרונות בפרט שפע של כתיבה העוסקת בהיבטים השונים של המאמר.  הסדנא תעסוק במאמרים עכשוויים שנכתבו בנושא 'השימוש באובייקט' והרחיבו הן את ההבנה והחידושים התיאורטיים והקליניים שהוצגו בו, והן את החשיבה הפסיכואנליטית כולה.


להקשיב לחוויה בקול אחר: דיאלוג עם הפסיכואנליטיקאיות ההוגות של הזרם העצמאי / סלין מרודס

קולן של הפסיכואנליטיקאיות אשר ייסדו והשפיעו רבות על ההגות הרב-קולית של הזרם העצמאי, הוזנח לאורך השנים ונבלע אל תוך הקולות האיתנים של הגברים, "גדולי הזרם העצמאי", ויניקוט, בלינט, ביון ובולאס. מדובר בפסיכואנליטיקאיות הוגות עם חשיבה עצמאית, מקורית ואנושית כמו אלה שרפ, סילביה פיין, ומריון מילנר. הוגות אלה הוו קול מרענן וחתרני בשדה הפסיכואנליטי של שנות ה-40 בבריטניה. הן ייצגו עמדה טיפולית שואלת ומתלבטת, צנועה, גמישה יותר ופסקנית פחות מהעמדה הפרוידאנית או הקלייניאנית הקלאסית. מתוך כך, הן התעקשו להביע קול מאזן ואינטגרטיבי אל מול המאבק הכוחני בין תומכי מלאני קליין לבין תומכי אנה פרויד, שהתנהל באותן שנים.

הכתיבה של הפסיכואנליטיקאיות העצמאיות שנחקור במהלך השיעורים חתרנית דווקא בפשטותה,             ב-common sense ובאנושיות אשר בבסיס הגישה הטיפולית של כל אחת ואחת, בצבע הייחודי שלה. משותפים לכולן הדגש על ההיבטים החווייתיים והתהליכיים של הטיפול הפסיכואנליטי, וההבנה המהפכנית שנפש המטפל\ת היא הכלי המרכזי העומד לרשותנו בחדר הטיפול האנליטי.

נתחיל מבראשית: במאמרה של אלה שרפ  Ella Sharpe מ-1948 שהציגה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית במהלך "דיוני המחלוקת" בין אנה פרויד לקליין על עקרונות הטיפול הפסיכואנליטי לפי תפיסתה. בראיה לאחור, עקרונות הטיפול ששרפ מדגישה הם כביכול פשוטים ביותר – קצב מותאם למטופל/ת וחשיבות התהליך מעבר לתכני האסוציאציות החופשיות – אך אלה סוגיות טיפוליות שלעתים קשות במיוחד להמשגה וליישום בחדר הטיפול. בהמשך, נקרא את המאמר של פולה היימן מ-1950 על העברה נגדית, מאמר אשר הקדים את זמנו בכמה עשורים בחשיבה המעמיקה על השימוש בהעברה הנגדית ככלי טיפולי קריטי בטיפול האנליטי. בשיעורים הבאים, נכיר גם את הגותה של מריון מילנר, אמנית, חוקרת, סופרת ופסיכואנליטיקאית, חברת נפש ועמיתה של ויניקוט במשך רוב חייו המקצועיים. כתביה הענפים של מילנר פורסים בשפה פשוטה ורהוטה את מקורות החיות והיצירתיות בנפש האדם והגורמים המעכבים והחוסמים בחיי הנפש. נחתום את הקורס בקריאה של אניד באלינט ונינה קולטארט, פסיכואנליטיקאיות של הזרם העצמאי של שנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, אשר המשיכו לאתגר את החשיבה של ה-mainstream בשדה הפסיכואנליטי, בדגש שלהן על החשיבות של עמדה טיפולית מובלעת – unobtrusive – ועל תהליך הגילוי העצמי של המטופל/ת כגורם המרפא העיקרי בטיפול. 


מסוד חאן-אור וצל / טובה ויסמן

אנו נצא לסדרה של שלושה מפגשים בנושא: מסוד חאן – אור וצל. המפגשים יעסקו בכתיבתו ובהגותו של פסיכואנליטיקאי מבריק, נועז ושנוי במחלוקת.

ננסה להכיר את האדם שהיה מהקרובים ביותר לוויניקוט. נכיר את כתיבתו המעמיקה בנושא מושג הפרטיות וחקר חוויית העצמי וכן את עמדתו החלוצית בהארת הבנות חדשות בנושא הפרברסיה.

את מפגשינו ילווה הספר "מסוד ר' חאן – מבחר כתבים" בעריכת איתמר לוי וענת פלגי הקר. מתוכו נקרא את המאמרים הבאים: "ממזוכיזם לכאב נפשי", "תפקידם של רצון וכוח בפרברסיות", "שתיקה כתקשורת" ו"מעבר לחוויית החלימה".


רגרסיה לתלות / אמנון אייל

נתחיל ללמוד יחד את תפיסתו הטיפולית של ויניקוט בהפרעות בהתפתחות הרגשית המוקדמת, המכונה 'רגרסיה לתלות'.  

הקורס נחלק לשלושה חלקים:

אטיולוגיה ופתולוגיה – בחלק זה נעקוב אחר תפיסת האטיולוגיה והפתולוגיה כפי שהיא מתפתחת בכתיבתו של ויניקוט החל מ'התפתחות רגשית פרימיטיבית' (1945). נבחן כיצד התהליך ההתפתחותי התקין מוביל לכינון ה'היות' בעוד שהתאמה שאינה טובה דיה מובילה לקריסתו ולצורות שונות של פתולוגיה. 

התיאוריה של הטיפול – נבחן כיצד ההמשגות השונות שמציע לנו ויניקוט ביחס לאטיולוגיה ולפתולוגיה מגדירות מחדש ומשנות לגמרי את משמעותם של מושגי היסוד של התהליך הטיפולי, ומכוונות את הקשב של המטפל  אל מעבר לאיזורי הדחף והקונפליקט, לעבר האפשרות לכונן את חווית הקיום  של המטופל (ה'היות'). ברוח זו נבחן את יחסי ההעברה הנרקמים בחדר הטיפול מתוך דגש על 'התחלה חדשה' ועל הפשרת מצב הכשל והשימוש המיטיב בכישלונותיו של המטפל.

ה'שמכאן' – בחלק זה נעמיק בהבנת המורכבויות הנוצרות בעת 'הפשרת מצב הכשל' בתוך ידיו המחזיקות של המטפל.

במהלך המפגשים נקשיב לחומר קליני ונחשוב דרכו כיצד ניתן להשתמש וליישם את החומרים התיאורטיים.

במפגש הראשון נקרא יחד קטעים ממספר מאמרים.

'התפתחות רגשית פרימיטיבית' (1945) – שימו לב לשלושת התהליכים המכוננים את ה'היות' (אינטגרציה,  פרסונליזציה וריאליזציה) ובחנו מהם השיבושים הנוצרים בתהליכים אלה כאשר ההתאמה האימהית אינה טובה דיה (למשל האשה שגרה בתוך קופסה בגובה של עשרים מטר מעל לגופה המחוברת לגופה בחוט דקיק).

'זיכרונות לידה, טראומת לידה וחרדה' (1949) – שימו לב לדוגמת הילד המבקש להיוולד מחדש ולדוגמת המטופלת החווה קריסה כאשר היא חונכת ילדה ונוסעת איתה ברכבת התחתית. שימו לב גם לניסיון של ויניקוט להבחין בין זיכרונות רגילים (שאינם זמינים תמיד) לבין קיטלוג, שהוא האופן שבו נרשמים זיכרונות במצבים של 'קרה ולא נחווה'.

'התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה' (1949) – שימו לב לאופן שבו ויניקוט מתחיל להבנות את המחשבה על מצבים שבהם בהעדר החזקה טובה דיה התינוק נאלץ להחזיק את עצמו בעזרת השכל במחיר של ניתוק מהסומה (הצורה הראשונית ביותר של העצמיות).

'פסיכוזות והטיפול בילד' (1952) – שימו לב לתיאור היפה של ויניקוט את פיצול העצמי לעצמי כוזב ועצמי אמיתי.


שנה ג' מתקדמים חיפה

ויניקוט ובני דורו, ויניקוט וממשיכיו / רות סגל

הסמינר יעסוק בדמותו ובהגותו של ויניקוט מתוך שתי נקודות מבט שונות ומשלימות: הראשונה בהקשר של בני דורו – פיירברן וגאנטריפ, והשניה בהקשר של אחד  מממשיכיו הבולטים – תומאס אוגדן.  בהתאם יחולק הסמינר לשני חלקים שבראשון מביניהם נקרא מכתביהם של פיירברן וגאנטריפ ובשני נקרא מכתביו של אוגדן.

ויניקוט, כמו גם פיירברן וגאנטריפ, עסק בחלקים הסכיזואידיים בנפש ובמבנה האישיות הסכיזואידית בה העצמי הכוזב מהווה הגנה מפני הפגיעה בעצמי האמיתי שלא זכה לסביבה מתאימה על מנת להתפתח. פיירברן בכתביו מתאר את העולם הפנימי המתהווה בתנאי הסביבה שאינה מתאימה לתינוק תוך דגש על הקשר הבינאישי בינו לבין האם. גאנטריפ, שהיה מטופל אצל פיירברן ולאחר מכן אצל ויניקוט, מציע אינטגרציה בין שני המודלים תוך טביעת המושג "עצמי נסוג" או במקור – THE REGRESSED EGO   . אנו ננסה לכנס את התפיסות הללו של הסכיזואידיות והיווצרותה לכלל מודל מקיף מעמיק ומעניין כך שנבין אותה התפתחותית, מבנית, דינמית וקלינית.

במקביל למודל האינטגרטיבי נתחקה בעזרת הקריאה והשיח אחר הנחות היסוד התיאורטיות השונות ואף הסותרות לעתים העומדות בבסיס הגישות של ויניקוט, פיירברן וגאנטריפ. מתוך השוואה זו נוכל להבין את התייחסותו של אוגדן לויניקוט כמייצג את הפסיכואנליזה האונטולוגית בניגוד לאפיסטמולוגית וכשונה מהפסיכואנליזה של יחסי אובייקט. אוגדן אמנם עוסק בויניקוט וברעיונותיו במשך עשרות בשנים אך בסמינר נתמקד במאמריו המאוחרים בהם הוא מתאר את השינוי שחל בגישתו שלו אל מטרות הטיפול הפסיכואנליטי ואל הדרך בה ניתן להשיגן. אוגדן מתייחס לדיבורו אל המטופל כשיח ולא כעבודה פרשנית, הוא משוחח עם מטופליו ולא מדבר אליהם. מושגים מרכזיים של ויניקוט כחיות, ממשות, הרס האובייקט, אזור המעבר ותופעות המעבר עומדים גם במרכז המאמרים אותם פרסם אוגדן בשנים האחרונות. בעזרת הקריאה באוגדן נוכל לחזור כדי להתבונן, לחוות ולחשוב מחדש את המושגים הויניקוטיאניים הבסיסיים האלה.


קריאה מחדש בַּמקרים הקליניים של ויניקוט / ד"ר קרין בן ארי סמירה, תמי פניני

כנהוג במסורת הפסיכואנליטית, גם ויניקוט המחיש את רעיונותיו דרך וינייטות קצרות או תיאורי מקרה מפורטים. חומרים קליניים אלו הם רב שכבתיים: הם לוכדים בחובם מחשבה של הכותב, אך לא פעם גם תהייה וחיפוש, פיסה מהתיאוריה הקלינית האישית שלו, ותיאור רגע – כנראה חשוב לו – שבינו ובין המטופל עליו מסופר.

בסמינר נקרא בקול, משפט אחר משפט, קטעים מתוך תיאורי מקרה או פגישה טיפולית של ויניקוט, ונחשוב אותן מחדש בקבוצה. באמצעות קריאה מחדש שכזו, כפי שמתאר אוגדן באופן חי: "אנו לא רק דנים ברעיונות של המחבר, אלא משקיעים עצמנו אינטלקטואלית ורגשית בדרך שבה המחבר חושב/כותב, איך הוא מדבר, מה הוא מוקיר, מי הוא, מי הוא הופך להיות, ואולי חשוב מכול, מי אנו הופכים להיות בעקבות חווית הקריאה יחדיו של החומר" (אוגדן, 2009[2013], לגלות מחדש את הפסיכואנליזה, עמ' 75).

בשל אופיו של הסמינר – אין בו קריאת חובה מקדימה. "נפגוש" את הטקסט יחד בקבוצה בקריאה המשותפת.


ויניקוט כמקור השראה בחשיבה התייחסותית ואינטרסובייקטיבית / פרופ' עמנואל ברמן

לגישות ההתייחסותיות והאינטרסובייקטיביות המגוונות, הרווחות כיום בפסיכואנליזה האמריקאית והבינלאומית, יש מקורות השראה רבים (בין היתר פרנצי, סליבן, פיירברן, באלינט, ראקר, קוהוט, בולבי ועוד). כתבי ויניקוט אף הם מקור השראה חשוב לגישות אלה.

בסדנה זו נקרא מאמרים של מחברים בני זמננו שמתייחסים לעבודתו של ויניקוט, דנים בה ומפתחים אותה. נדון בתרומתם של מיטשל, ארון, גנט ובנג'מין.